החופה של סטפני וגיל

כשגיל וסטפני החליטו להינשא, הדבר עורר הרבה שמחה אצל משפחותיהם, כמובן. הם באמת זוג יפהפה. התעוררו גם שאלות: איך הם יסתדרו? מה יהיה? איך תיראה החתונה שלהם?

גיל נולד בישראל להורים יהודים, ועבר עם משפחתו לארה"ב בילדותו. סטפני נולדה באוסטריה להורים נוצרים, ועברה לגור בארה"ב. השאלות, עכשיו מובן, נוגעות לקשר הבין-תרבותי שבין יהודי ולא יהודיה.

היה לסטפני וגיל ברור שהם רוצים לגדל את ילדיהם כיהודים, שמהות היהדות חשובה להם יותר ממצוות ההלכה. הם החליטו להינשא בטקס יהודי בקאפרי שבאיטליה, ולחגוג במשתה חתונה שנמשך כמה ימים עם משפחה, חברות וחברים.

בתהליך היצירה המשותף לקראת הטקס למדנו ביחד את טקס הנישואין היהודי המסורתי ובדקנו חלופות. סטפני, הצד הלא יהודי בזוגיות, גילתה התלהבות רבה לקרוא, ללמוד, ולבחור מתוך ידיעה. היה לה מאוד חשוב מה יהיה בטקס. לכבוד הטקס היא, אימה ואביה, אף בחרו לעצמם שמות יהודיים, לאחר שביררו את משמעויותיהם. סטפני בחרה בשם "ליאת".

לפני הטקס היהודי התקיים טקס אזרחי בעיריית קאפרי. הטקס האזרחי, באיטלקית עם תרגום לאנגלית, היה מאוד חגיגי, אם כי ארוך. האורחים הוכנסו לאווירה המתאימה באמצעות דגלונים ועליהם איור של נסיך ונסיכה, אותו איור שהופיע על גבי ההזמנות לחתונה (שסטפני, האמנית, ציירה). לאחר הטקס חיכו לאורחים/ות שמפניה, זוג נגנים ואורז לזרוק על החתן-כלה.

כל האירוע סוקר ע"י צלם וכתבת של מגזין חתונות, לגיליון שייצא לאור ב-2009. סטפני התמסרה לצלמים באופן מושלם.

אחרי הטקס האזרחי הם (ואיתם כל האורחים) הסתובבו במרכז העיירה קאפרי ודגמנו למצלמה. גם המקומיים התפעלו מהזוג היפה, שניהם נראים כאילו יצאו מהפקת אופנה.

כמה שעות מאוחר יותר התקיימה החופה. בטקס, שהתנהל באנגלית, היו סמלים מתוך הטקס המסורתי, וסמלים נוספים, אשר שולבו באופן שיבטא את השקפותיהם ואמונותיהם של גיל וסטפני.

בפתיחת הטקס היתה הדלקת נרות- כל אחת מהאימהות הדליקה נר אחד, ושתיהן יחד הדליקו נר שלישי, שעליו כתובים שמות הכלה והחתן, כסמל לאיחוד שלהם.

אחר כך הכלה סובבה את החתן שבע פעמים, ובני הזוג החליפו טבעות ודברים אישיים, שכתבו ונתנו זה לזו במעטפה סגורה.
סטפני וגיל בחרו לחתום במהלך הטקס על הכתובה שניסחו, כך שכל האורחים/ות היו עדים/ות.
לאחר מכן השושבין והשושבינה עטפו את שני בני הזוג בצעיף, כסמל לאיחוד שלהם.שבע הברכות נקראו ע"י בני/ות משפחה בעברית, כולל אלה שאינם דוברי עברית.

לקראת סיום הטקס הכלה והחתן שתו יין, תוך כדי ערבוב של יין לבן ויין אדום, ומיד אחר כך החתן שבר כוס. זה היה האות לכולם/ן לפתוח בהורה סוערת, גם משפחתה של הכלה, שעבורם זה היה מפגש ראשון עם טקס יהודי ועם "בסימן טוב ובמזל טוב".

השמחה היתה מושלמת. גם האורחים שלא חוו טקס כזה מימיהם הזילו דמעה, ואף אחד כבר לא שאל "מה יהיה?"

אשליית הדת: יעקב מלכין מתראיין אצל לונדון וקירשנבאום

תפילה חילונית לשלום המדינה

במאמרו של יאיר שלג, מתואר המחקר של יואל רפל על סיפורה של התפילה למען שלום המדינה. במאמר נחשף אופיה פוליטי של התפילה. וכך הוא כותב: "ניסוח התפילה ואמירתה היו ביטוי להשקפה ציונית-דתית, שעמדה בניגוד לדעתם של החרדים, שלא קיבלו את התפילה. שינויים שונים שהוצעו לאורך השנים בניסוחה ביטאו את המחלוקות והתהפוכות הפוליטיות שפקדו את אומרי התפילה".י

התפילה אינה עתיקה, אלא חדשה. היא אינה קדושה, אלא מקודשת בידי אדם. היא לא ירדה משמיים, אלא נכתבה בידי בני תמותה. היא אינה מייצגת את כלל היהודים אלא עמדה פוליטית מסוימת. הגיע הזמן לתפילה חילונית לשלום המדינה, הראויה להיאמר בפי כל. הנה נוסח טיוטה לתפילה חילונית לשלום המדינה, לכבוד יום העצמאות השישים למדינת ישראל:י

שתהא מדינת ישראל, בשנת ס' לעצמאותה, לכלי ראוי לחיים טובים לכל תושביה. שתשרור בה האהבה, הרעות והאחוה, וירחקו ממנה שנאה איבה וקנאה. ותמלא רוגע, שלום, שלווה ושגשוג. מי ייתן ותמיד תהא אור לגויים. שנגשים במלואו את חזונם של מייסדיה כפי שנוסח במגילת העצמאות:י
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".י
ברוכים השוקדים על ביטחון המדינה. תחזקנה ידי המגנים בעוז ובגבורה. מי ייתן וישובו בשלום כל השבויים והנעדרים. ברוכים אתם תושבי המדינה המקיימים את המדינה באברת חסדיכם, וביגיע כפיכם. שילחו אורכם ואמיתכם לראשי המדינה, שופטיה ונבחריה, ותקנום בעצה טובה לנהל את המדינה ביושר, בהגינות ובאהבה. ברוך אתה עמל כפינו, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לחיות במדינתנו. אמן סלה.י

פורסם לראשונה בבלוגנרדי

שאינו יודע לשאול

השנה, בנוסף לסדר הפסח המשפחתי, זכיתי לערוך שני סדרים מיוחדים: האחד היה במחלקה סיעודית בבית אבות, והאחר- בהוסטל לילדים אוטיסטיים. אם תרצו, אלה ששכחו מה זה סדר פסח, ואלה שאולי לא למדו.

הסדר בבית האבות המחיש לי את עוצמת הראשוניות שבחוויה: שמיעת המילים והמנגינות, טעימת היין, המצות ושאר סמלי החג- עוצמתם גדולה לאין שיעור ממילים ומפרשנויות.הדיירים במחלקה הסיעודית נזקקים לעזרה בפעולות היומיומיות ביותר. רבים מהם אינם מדברים, וכשהם ממלמלים, דבריהם נשמעים חסרי פשר, ודומה שאינם מבינים את שנאמר להם. אך לצלילי הקידוש ו"הא לחמא עניא" ולקול זמרת "מה נשתנה" אפשר היה להבחין בצילו של חיוך, בפה שנפתח כמו מנסה לשיר, בניד כמעט לא-מורגש של הראש. וברור, שגם אם הם לא מסוגלים לדבר, הם מרגישים. הם מבינים. והרגעים האלה, שבהם צץ משהו, ומעורר חוויות מן העבר, הם העוגן שלהם, שבאמצעותו הם נאחזים בחיים.

כמה ימים אחרי הסדר בבית האבות ערכתי סדר בהוסטל שבו גרים ילדים אוטיסטיים, הצעיר בן 8 והמבוגר ביותר בן 17 וחצי. כל ילד בעולמו, כל נערה בעולמה. כמו בשורות של ברי סחרוף:

"לפעמים קירות חשופים זה מראה מלבב

כמו מסך שקוף שמכסה את הפגמים

חיוך שנטוע עד כאב

בעולם המופלא ללא מילים"

("נפתלי הדג").

מה הם קולטים ממה שקורה?הילדים מוחאים כפיים ומתנועעים לצלילי השירים המוכרים. מה מהם באמת מוכר להם? מה פורט על מיתרי הזכרונות? מה נוגע בחוויות קודמות? יש דברים שאולי לא נדע. אבל לא צריך לדעת הכל. לפעמים צריך רק להרגיש.

מי צריך זרם חינוך שלישי?

על פניו הרעיון להקים זרם חינוך ממלכתי שלישי (הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון - הכרה בזרם משולב), התשס"ז-2007) נשמע בסדר. הוא יאפשר להעשיר את לימודי היהדות למי שמעוניינים בכך, כך גם "יוכלו מחנכים להרגיש ביטחון בדרך חינוכם ותעודות הזהות החינוכיות של בתי הספר יהיו ברורות ומוגדרות. בשיטה הזו מחנכים ותלמידים לא יתבלבלו יותר באשר לזהותם ולא יחושו רגשי נחיתות בגלל חשש ממחלוקת אידיאולוגית בין המחייבים ובין השוללים חינוך יהודי וציוני." (דברי ח"כ זבולון אורלב, שפורסמו בynet ב-27.3.08)

אלא מאי? זה לא כל כך פשוט. בהצעת החוק מוגדר "מוסד משולב" כ"מוסד חינוך רשמי שניתן בו חינוך יהודי-פלורליסטי". רגע, רגע. מדוע מוסד שבו ניתן חינוך יהודי פלורליסטי צריך להיות "משולב"? למה שבחינוך הממלכתי לא יינתן חינוך יהודי פלורליסטי? כל המטרות שמצויינות בהצעת החוק מזכירות את מסקנות ועדת שנהר, שכידוע דיברה על החינוך הממלכתי (תקראו, יש גם קישור לדו"ח המלא). למה צריך להקים זרם שלישי בשביל זה?

מה הם אומרים, בעצם? שהם לא ממש מרוצים ממה שנעשה במגרת מסקנות ועדת שנהר, ולכן יש צורך בזרם אחר? אולי לשיטתם ועדת שנהר לא ממש הצליחה (יותר מדי פלורליזם?), ולכן חייבים להציל את העם היהודי מפני מורים מבולבלים בעלי רגשי נחיתות?

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "הצעת החוק קובעת כי למוסדות החינוך המשולב תהיינה אותן מטרות העומדות בבסיסי החינוך הממלכתי בתוספת ההכרה בחשיבות החינוך לסובלנות והחיים המשותפים בין דתיים, חילוניים, ומסורתיים תוך מתן דגש לערכים יהודיים." מה משתמע בכך? שבחינוך הממלכתי אין צורך בהכרה בחשיבות החינוך לסובלנות וכו'. חבל. זה מחזק את הטענה שבמקום ליישם את המלצות ועדת שנהר בבתי הספר הממלכתיים, ובכך לממש את המטרות שהצעת החוק הנוכחית מציבה, החליטו להקים זרם נוסף, מה שאומר מנגנון נוסף, עוד משרות לבכירים, ובעיקר- החלשה נוספת של הזרם הממלכתי, שממילא מצבו עלוב ועצוב.

טוען ח"כ אורלב שם: "איך יכולה מחנכת כיתה לחנך, בכל הקשור לחינוך אידיאולוגי וערכי, כשבכיתתה יושבים ילדיו של נתניהו וילדיה של זהבה גלאון?"ואני שואלת: מה הקשר? האם אין ערכים משותפים לבעלי דעות ותפיסות עולם שונות? לאן נעלמו ערכים הומניסטיים, שיש להם ביטויים כה רבים ביהדות? החשיבה כאילו ערכים נמצאים רק בחינוך דתי אורתודוכסי שגוייה במקרה הטוב, ומגמתית במקרה הפחות טוב. א/נשים שעדיין שבויים בדיכוטומיה של "עגלה מלאה" ו"עגלה ריקה" אינם יכולים להיות מחנכים.

עוד אומר ח"כ אורלב:"הזרם הממלכתי האחר יישאר חילוני במהותו ויהווה ברירת מחדל וכתובת רק לאותם אנשים המוצאים בחילוניות את דתם והמאמינים שמדינת ישראל היא מדינה חילונית של כל אזרחיה, ללא מחויבות לערכים יהודיים וציוניים." – ממש תרגיל בלוגיקה. הרי ברור שמי שרוצה שמדינת ישראל תהיה מדינה חילונית ושיהיה בה מקום לכל אזרחיה הוא אדם חסר כל מחוייבות לערכים יהודיים וציוניים. מובן מאליו, לא? המניפולציות האלה מרגיזות אותי.

טועים חבר הכנסת אורלב ושאר הח"כים שסבורים כי צו השעה הוא הקמת זרם שלישי. צו השעה האמיתי הוא הבראת הזרמים הקיימים. אבל אולי החליטו מי שהחליטו, שאין יותר את מה להבריא.

הרגע שבו פורחת הנשמה

בב' בתשרי, היום השני של השנה החדשה, סבא של חוה נפטר. סבא יצחק היה איש מיוחד. בגיל 91 סבא יצחק היה צועד חמישה ק"מ בכל יום, ומדבר על ענייני היום עם החבר'ה בטיילת של בת ים, שרובם היו צעירים ממנו, מכיוון שבני ובנות גילו כבר נפטרו. הוא הכיר אותם לפי קולם, מאחר שבשנים האחרונות איבד את מאור עיניו, ולמד להסתדר בעזרת חושיו האחרים.י

כחודשיים לפני מותו התגלתה אצל סבא יצחק מחלת הסרטן בשלב מתקדם, ששלח גרורות לאיזורים רבים בגופו. בקשתו היתה שלא ינסו להאריך את חייו, אלא שיניחו לו למות עם סבל מועט ככל האפשר.י
ההידרדרות היתה מהירה. תוך שבועות ספורים הפך האיש החיוני הזה לאדם סובל, כאוב ותלוי בזולת בכל דבר. כשהוא הגיע לבית החולים כבר היה ברור שהסוף קרוב.י
למרבה המזל, בשתי היממות האחרונות לחייו שהה סבא יצחק בהוספיס בתל השומר. נכון שאין אדם יודע את שעת מותו, וגם לא את הדרך שיהיה עליו לעבור, אולם כאשר רואים שהשעה קרבה, ניתן להקל מעט על סבלו. הכמעט-יומיים האלה בהוספיס היו הדבר הנכון. בבית החולים, שבו היה מאושפז מספר ימים לפני כן, מצא הצוות לנכון לערוך לו בדיקות שונות, כמו צילומים ובדיקות דם, למרות שהתועלת בהן היתה אפסית והדבר גרם לו סבל רב. ההגעה משם להוספיס לוותה באנחת רווחה מצד המשפחה. אני בטוחה שאילו היה סבא יצחק יכול לומר משהו באותו שלב, גם הוא היה מברך על כך. הקושי לראות אדם יקר סובל, כשאין ביכולתם של אוהביו לסייע לו, קשה מנשוא.לומדים לזהות את העווית בפניו, שמלמדת שהוא סובל וכאוב, אף כי אינו מסוגל לומר זאת במילים. קשה לעמוד בחוסר אונים מול סבל עצום שכזה.י

אני רוצה לומר כמה מילים טובות על ההוספיס בתל השומר, ועל רעיון ההוספיס בכלל. א/נשים מגיעים להוספיס כדי למות. הם שם כדי שיוכלו להיפרד מהעולם הכי טוב שאפשר, בהתחשב בנסיבות. זה מקום מתאים לסיים בו את החיים, אשר מסתיימים בסבל. חשיבה מערבית מנסה להאריך את החיים כמה שניתן, גם כאשר הדבר בא על חשבון הרצון והכבוד של החולה. לכן בבית החולים ימשיכו לערוך לו בדיקות, מבלי להבין שהסבל שהן גורמות עולה על התועלת שלדעתם יש בהן. בהוספיס, לעומת זאת, רואים את האדם כאדם, גם כאשר הוא שוכב במיטה, לעיתים ללא הכרה או בהכרה מעורפלת, ולא מנסים להאריך את חייו, אלא מאפשרים לו להיפרד מן העולם בכמה שפחות סבל. גם את המשפחה רואים כאנשים שאוהבים את החולה, ומאפשרים למשפחה להיות לצידו. והצוות- כמה תעצומות נפש צריך כדי לעבוד במקום שבו מלווים אנשים אל מותם! כמה חמלה צריכה להיות במי שבוחר/ת לעבוד שם!י

חוה ואני היינו עם סבא יצחק בלילה שבסופו הוא נפטר. קראנו לו, שרנו, התפללנו. ידענו שזה עניין של שעות. ראינו את הקושי שלו לנשום. אני בטוחה שהוא הרגיש שהנכדה שלו איתו, גם אם לא היה מסוגל לבטא זאת. ראינו את הנשימה האחרונה, שאחריה שקט. וידענו.י
יש משהו קדוש ברגע שבו הנשימה נעצרת והנשמה נפרדת. אולי כך מרגישים גם בלידה. אני מרגישה בת מזל שזכיתי לחוות רגע זה.י

צוות ההוספיס היה רגיש ולא האיץ בנו. התקשרנו לכל המשפחה, כולם באו להיפרד מסבא יצחק, וישבנו שם עוד כמה שעות.י

השנה החדשה נפתחה בפרידה מאדם אהוב, לצד הרגשת רווחה על הסבל שנגמר, והכרת תודה על כך שזה נגמר שם.י

מילים לרב שרווין וויין ז"ל

השמועה על מותו הטראגי של שרווין תפסה אותי בברלין. הוא נהרג בתאונת דרכים במרוקו, בדרך חזרה מארוחת ערב, יחד עם בן זוגו ריצ'ארד, שנפצע קשה. שרווין היה כמעט בן שמונים כשנהרג, אבל נראה צעיר מגילו הכרונולוגי.י

על מנת להעריך את פועלו הרב במשך שנות חייו צריך להכיר במעט את סיפורו. הוא נולד בינואר 1928 בדטרויט, למד פילוסופיה באוניברסיטת מישיגן, שם הושפע במיוחד מהאמפריציסטים הבריטיים ומהרעיון שהאמת כפופה לעדויות אמפיריות. הוא העיד על עצמו שלא היה מאוהב ברעיון של אמיתות נצחיות, וכי הוא היה מודע לאי הוודאות ולהשתנות המתמדת שבחיים. לאחר מכן הוא בחר במקצוע הרבנות, מבלי לתת לדבר טריוויאלי כמו "להאמין באלוהים" להפריע לו... הוא בחר בבית הספר הליבראלי ביותר באותה תקופה - ההיברו יוניון קולג' הרפורמי בסינסינטי , חצי מהתלמידים היו הומניסטים כמוהו שהגדירו את האל בצורה נטוראליסטית. עבור שרווין עצמו האל היה הגילום של האדם האידיאלי. הוא גם אמר כי הוא היה גאה ללמוד בהיברו יוניון קולג' בימים שלפני "התעוררות הגדולה" שבה הפכו הרבנים הרפורמיים לחיקוי עלוב לחכמי ההלכה והכפיפו הכל ל"יהודיות", כולל את האמת הפנימית שלהם. במשך שבע שנים היה שרווין רב רפורמי, מהם שנתיים שירת כצ'אפלין בצבא האמריקאי (רב צבאי) במלחמת קוריאה, אך הוא לא הרגיש בנוח עם הגישה הרפורמית. כאשר חזר לדטרויט, לאחר שהיה סגן הרב של הקהילה הגדולה והחל להקים קהילה אחרת הוא פרש כאשר הוצע לו על ידי שמונה משפחות בפרברי דטרויט, להוביל קהילה מסוג חדש. לקהילה ניתן לה שם חדש שעדיין לא היה קיים: "יהדות הומניסטית". הוא תיאר זאת תמיד בחיוך שהוא ראה את האור והפך להיות חילוני... למרות ההתנגדויות הקשות של מרבית היהודים באותה התקופה הקהילה גדלה וב 1970 הוקם בית הכנסת הראשון: בירמינגהם טמפל, בניגוד לבתי כנסת אחרים שפנו לשמיים, האדריכלות שלו הייתה אדריכלות אופקית, לכיוון האדם. הגג של בית הכנסת שטוח, הכל בקומה אחת. באולם המרכזי אין ארון קודש עם ספר תורה, אלא יש שלט עם המילה אדם. הפודיום מעליו נואמים שקוף על מנת שלא להסתיר את האדם. ספר התורה מצא את מקומו הראוי - בספרייה. לימים הורחב המבנה על מנת לכלול מרכז חינוך של גני ילדים, ובית ספר יהודי ברוח הומניסטית. כיום יש 400 משפחות חברות בקהילת בית הכנסת.י
אך הדבר הזה כמובן שלא הספיק לשרווין, וב 1969 הקים את האגורה ליהדות הומניסטית ככלי להפצת האידאולוגיה בארה"ב. ב 1985 נוסד המכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית, וב 1986 הוא סייע בייסוד הפדרציה הבינלאומית ליהודים חילוניים הומניסטיים.י
שרווין כתב ספרים רבים, הספר החשוב ביותר שלו הוא "יהדות מעבר לאל", שעיקריו הם:י
1. כל יהודי זכאי באופן טבעי לעצב את סגנון חייו היהודי הייחודי, מבלי להיזקק להשגחה או כוחות על טבעיים.י
2. הייעוד של כל אדם בחייו הוא להיות עצמאי ואוטונומי, וזאת מתוך מודעות לצורך בקשרים הקהילתיים, אדם חי עם אנשים אחרים.י
3. כבוד אנושי רצוי וחשוב להשגה ואולם הוא דורש מהיחיד להיות חופשי בין בני אדם חופשיים אחרים.י
4. על מנת שהיהודים ישרדו כעם עליהם ליישב את הדרישות הבו זמניות של המדע והרציונליזם המדעי, יחד עם רעיון נאמנותם ליהדות , תוך שימת לב לצרכים אישיים.י
5. למקורות הדתיים והחילוניים של היהדות צריך להתייחס כשווים בערכם.י
שרווין כמנהיג קהילתי היה אדם כריזמטי ביותר, סגנונו היה כשל מטיף, מבטו בעיניו התכולות אפורות היה חודר, והוא אהב לתפוס את המיקרופון וללא כל הכנה לירות בקולו הרועם שילוב של תוכחה והומור, כך שכל אחד בקהל הרגיש שהוא פונה אליו.י
הוא ידע לתמצת אמירות מורכבות לשורות בודדות. וכך הוא גם חיבר את ההמנון הבסיסי של היהדות ההומניסטית שמושר כמעט בכל טקס: "איפה אורי" שמילותיו החקוקות על לוח פסיפס בכניסה למרכז החינוכי בבירמינגהם טמפל מבטאות את התפיסה של שרווין בצורה הטובה ביותר:י
"איפה אורי, אורי בי.י
איפה תקוותי, תקוותי בי.י
איפה כוחי, כוחי בי,י
ובך".י
מאחורי הקלעים שמעתי סיפורים רבים כיצד סייע לחולים רבים בהשגת טיפול רפואי בנסיבות בהן אין מערכת רפואית מסודרת כמו בישראל.י
אני הערכתי מאד את שרווין ומתוך ההערכה הזו כתבתי וביקרתי אותו בשני הבטים עיקריים: הראשון הוא חוסר ההתאמה של דרכו המקורית שעבדה טוב בארה"ב, אך לדעתי לא התאימה כלל ליישום כפי שהיא בחברה הישראלית, בשל המאפיינים התרבותיים האידיוסינקרטיים, ובהבט השני של ההתעלמות המוחלטת ממשבר המודרניזם, המדע והרציונאליזם והפיכת החילוניות לדת בפני עצמה. את הביקורת שלי, אני מניח ששרווין הכיר. הוא ודאי לא הסכים איתה, אך ידע איך לקבלה. בכל פעם שנפגשנו הוא היה מאיר עיניים. בדצמבר 2006 הוא הגיע יחד עם משלחת מכובדת מהתנועה על מנת להיות נוכח בהסמכה הראשונה של רבנים חילוניים בישראל, אחד מההישגים הגדולים ביותר של התנועה ההומניסטית. במפגש מקדים שנערך לפני, בו נכחו חלק מראשי התנועה בארה"ב ובארץ פתח שרווין והחל לתאר את ההיסטוריה של התנועה. לפתע הפסיק ואמר שהוא רוצה לדבר על החזון העתידי של התנועה, ללא כל הכנה הוא פנה אלי ואמר לי לפתוח את הדיון. כמעט ונותרתי ללא מילים, אך מיד התעשתתי ואמרתי את אשר על ליבי וכיצד יש להתקדם. בפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לאחר טקס ההסמכה. במפגש פרידה שערכנו עימו נתתי לו דיסק עם תמונות למזכרת מההסמכה ומהביקור והודיתי לו. לא תיארתי לעצמי שתהיה זו הפעם האחרונה שנפגש.י