יום שבת, 3 בנובמבר 2007

הרגע שבו פורחת הנשמה

בב' בתשרי, היום השני של השנה החדשה, סבא של חוה נפטר. סבא יצחק היה איש מיוחד. בגיל 91 סבא יצחק היה צועד חמישה ק"מ בכל יום, ומדבר על ענייני היום עם החבר'ה בטיילת של בת ים, שרובם היו צעירים ממנו, מכיוון שבני ובנות גילו כבר נפטרו. הוא הכיר אותם לפי קולם, מאחר שבשנים האחרונות איבד את מאור עיניו, ולמד להסתדר בעזרת חושיו האחרים.י
כחודשיים לפני מותו התגלתה אצל סבא יצחק מחלת הסרטן בשלב מתקדם, ששלח גרורות לאיזורים רבים בגופו. בקשתו היתה שלא ינסו להאריך את חייו, אלא שיניחו לו למות עם סבל מועט ככל האפשר.י
ההידרדרות היתה מהירה. תוך שבועות ספורים הפך האיש החיוני הזה לאדם סובל, כאוב ותלוי בזולת בכל דבר. כשהוא הגיע לבית החולים כבר היה ברור שהסוף קרוב.י
למרבה המזל, בשתי היממות האחרונות לחייו שהה סבא יצחק בהוספיס בתל השומר. נכון שאין אדם יודע את שעת מותו, וגם לא את הדרך שיהיה עליו לעבור, אולם כאשר רואים שהשעה קרבה, ניתן להקל מעט על סבלו. הכמעט-יומיים האלה בהוספיס היו הדבר הנכון. בבית החולים, שבו היה מאושפז מספר ימים לפני כן, מצא הצוות לנכון לערוך לו בדיקות שונות, כמו צילומים ובדיקות דם, למרות שהתועלת בהן היתה אפסית והדבר גרם לו סבל רב. ההגעה משם להוספיס לוותה באנחת רווחה מצד המשפחה. אני בטוחה שאילו היה סבא יצחק יכול לומר משהו באותו שלב, גם הוא היה מברך על כך. הקושי לראות אדם יקר סובל, כשאין ביכולתם של אוהביו לסייע לו, קשה מנשוא.לומדים לזהות את העווית בפניו, שמלמדת שהוא סובל וכאוב, אף כי אינו מסוגל לומר זאת במילים. קשה לעמוד בחוסר אונים מול סבל עצום שכזה.י
אני רוצה לומר כמה מילים טובות על ההוספיס בתל השומר, ועל רעיון ההוספיס בכלל. א/נשים מגיעים להוספיס כדי למות. הם שם כדי שיוכלו להיפרד מהעולם הכי טוב שאפשר, בהתחשב בנסיבות. זה מקום מתאים לסיים בו את החיים, אשר מסתיימים בסבל. חשיבה מערבית מנסה להאריך את החיים כמה שניתן, גם כאשר הדבר בא על חשבון הרצון והכבוד של החולה. לכן בבית החולים ימשיכו לערוך לו בדיקות, מבלי להבין שהסבל שהן גורמות עולה על התועלת שלדעתם יש בהן. בהוספיס, לעומת זאת, רואים את האדם כאדם, גם כאשר הוא שוכב במיטה, לעיתים ללא הכרה או בהכרה מעורפלת, ולא מנסים להאריך את חייו, אלא מאפשרים לו להיפרד מן העולם בכמה שפחות סבל. גם את המשפחה רואים כאנשים שאוהבים את החולה, ומאפשרים למשפחה להיות לצידו. והצוות- כמה תעצומות נפש צריך כדי לעבוד במקום שבו מלווים אנשים אל מותם! כמה חמלה צריכה להיות במי שבוחר/ת לעבוד שם!י
חוה ואני היינו עם סבא יצחק בלילה שבסופו הוא נפטר. קראנו לו, שרנו, התפללנו. ידענו שזה עניין של שעות. ראינו את הקושי שלו לנשום. אני בטוחה שהוא הרגיש שהנכדה שלו איתו, גם אם לא היה מסוגל לבטא זאת. ראינו את הנשימה האחרונה, שאחריה שקט. וידענו.י
יש משהו קדוש ברגע שבו הנשימה נעצרת והנשמה נפרדת. אולי כך מרגישים גם בלידה. אני מרגישה בת מזל שזכיתי לחוות רגע זה.י
צוות ההוספיס היה רגיש ולא האיץ בנו. התקשרנו לכל המשפחה, כולם באו להיפרד מסבא יצחק, וישבנו שם עוד כמה שעות.י
השנה החדשה נפתחה בפרידה מאדם אהוב, לצד הרגשת רווחה על הסבל שנגמר, והכרת תודה על כך שזה נגמר שם.י

יום שלישי, 31 ביולי 2007

מילים לרב שרווין וויין ז"ל

השמועה על מותו הטראגי של שרווין תפסה אותי בברלין. הוא נהרג בתאונת דרכים במרוקו, בדרך חזרה מארוחת ערב, יחד עם בן זוגו ריצ'ארד, שנפצע קשה. שרווין היה כמעט בן שמונים כשנהרג, אבל נראה צעיר מגילו הכרונולוגי.י
על מנת להעריך את פועלו הרב במשך שנות חייו צריך להכיר במעט את סיפורו. הוא נולד בינואר 1928 בדטרויט, למד פילוסופיה באוניברסיטת מישיגן, שם הושפע במיוחד מהאמפריציסטים הבריטיים ומהרעיון שהאמת כפופה לעדויות אמפיריות. הוא העיד על עצמו שלא היה מאוהב ברעיון של אמיתות נצחיות, וכי הוא היה מודע לאי הוודאות ולהשתנות המתמדת שבחיים. לאחר מכן הוא בחר במקצוע הרבנות, מבלי לתת לדבר טריוויאלי כמו "להאמין באלוהים" להפריע לו... הוא בחר בבית הספר הליבראלי ביותר באותה תקופה - ההיברו יוניון קולג' הרפורמי בסינסינטי , חצי מהתלמידים היו הומניסטים כמוהו שהגדירו את האל בצורה נטוראליסטית. עבור שרווין עצמו האל היה הגילום של האדם האידיאלי. הוא גם אמר כי הוא היה גאה ללמוד בהיברו יוניון קולג' בימים שלפני "התעוררות הגדולה" שבה הפכו הרבנים הרפורמיים לחיקוי עלוב לחכמי ההלכה והכפיפו הכל ל"יהודיות", כולל את האמת הפנימית שלהם. במשך שבע שנים היה שרווין רב רפורמי, מהם שנתיים שירת כצ'אפלין בצבא האמריקאי (רב צבאי) במלחמת קוריאה, אך הוא לא הרגיש בנוח עם הגישה הרפורמית. כאשר חזר לדטרויט, לאחר שהיה סגן הרב של הקהילה הגדולה והחל להקים קהילה אחרת הוא פרש כאשר הוצע לו על ידי שמונה משפחות בפרברי דטרויט, להוביל קהילה מסוג חדש. לקהילה ניתן לה שם חדש שעדיין לא היה קיים: "יהדות הומניסטית". הוא תיאר זאת תמיד בחיוך שהוא ראה את האור והפך להיות חילוני... למרות ההתנגדויות הקשות של מרבית היהודים באותה התקופה הקהילה גדלה וב 1970 הוקם בית הכנסת הראשון: בירמינגהם טמפל, בניגוד לבתי כנסת אחרים שפנו לשמיים, האדריכלות שלו הייתה אדריכלות אופקית, לכיוון האדם. הגג של בית הכנסת שטוח, הכל בקומה אחת. באולם המרכזי אין ארון קודש עם ספר תורה, אלא יש שלט עם המילה אדם. הפודיום מעליו נואמים שקוף על מנת שלא להסתיר את האדם. ספר התורה מצא את מקומו הראוי - בספרייה. לימים הורחב המבנה על מנת לכלול מרכז חינוך של גני ילדים, ובית ספר יהודי ברוח הומניסטית. כיום יש 400 משפחות חברות בקהילת בית הכנסת.י
אך הדבר הזה כמובן שלא הספיק לשרווין, וב 1969 הקים את האגורה ליהדות הומניסטית ככלי להפצת האידאולוגיה בארה"ב. ב 1985 נוסד המכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית, וב 1986 הוא סייע בייסוד הפדרציה הבינלאומית ליהודים חילוניים הומניסטיים.י
שרווין כתב ספרים רבים, הספר החשוב ביותר שלו הוא "יהדות מעבר לאל", שעיקריו הם:י
1. כל יהודי זכאי באופן טבעי לעצב את סגנון חייו היהודי הייחודי, מבלי להיזקק להשגחה או כוחות על טבעיים.י
2. הייעוד של כל אדם בחייו הוא להיות עצמאי ואוטונומי, וזאת מתוך מודעות לצורך בקשרים הקהילתיים, אדם חי עם אנשים אחרים.י
3. כבוד אנושי רצוי וחשוב להשגה ואולם הוא דורש מהיחיד להיות חופשי בין בני אדם חופשיים אחרים.י
4. על מנת שהיהודים ישרדו כעם עליהם ליישב את הדרישות הבו זמניות של המדע והרציונליזם המדעי, יחד עם רעיון נאמנותם ליהדות , תוך שימת לב לצרכים אישיים.י
5. למקורות הדתיים והחילוניים של היהדות צריך להתייחס כשווים בערכם.י
שרווין כמנהיג קהילתי היה אדם כריזמטי ביותר, סגנונו היה כשל מטיף, מבטו בעיניו התכולות אפורות היה חודר, והוא אהב לתפוס את המיקרופון וללא כל הכנה לירות בקולו הרועם שילוב של תוכחה והומור, כך שכל אחד בקהל הרגיש שהוא פונה אליו.י
הוא ידע לתמצת אמירות מורכבות לשורות בודדות. וכך הוא גם חיבר את ההמנון הבסיסי של היהדות ההומניסטית שמושר כמעט בכל טקס: "איפה אורי" שמילותיו החקוקות על לוח פסיפס בכניסה למרכז החינוכי בבירמינגהם טמפל מבטאות את התפיסה של שרווין בצורה הטובה ביותר:י
"איפה אורי, אורי בי.י
איפה תקוותי, תקוותי בי.י
איפה כוחי, כוחי בי,י
ובך".י
מאחורי הקלעים שמעתי סיפורים רבים כיצד סייע לחולים רבים בהשגת טיפול רפואי בנסיבות בהן אין מערכת רפואית מסודרת כמו בישראל.י
אני הערכתי מאד את שרווין ומתוך ההערכה הזו כתבתי וביקרתי אותו בשני הבטים עיקריים: הראשון הוא חוסר ההתאמה של דרכו המקורית שעבדה טוב בארה"ב, אך לדעתי לא התאימה כלל ליישום כפי שהיא בחברה הישראלית, בשל המאפיינים התרבותיים האידיוסינקרטיים, ובהבט השני של ההתעלמות המוחלטת ממשבר המודרניזם, המדע והרציונאליזם והפיכת החילוניות לדת בפני עצמה. את הביקורת שלי, אני מניח ששרווין הכיר. הוא ודאי לא הסכים איתה, אך ידע איך לקבלה. בכל פעם שנפגשנו הוא היה מאיר עיניים. בדצמבר 2006 הוא הגיע יחד עם משלחת מכובדת מהתנועה על מנת להיות נוכח בהסמכה הראשונה של רבנים חילוניים בישראל, אחד מההישגים הגדולים ביותר של התנועה ההומניסטית. במפגש מקדים שנערך לפני, בו נכחו חלק מראשי התנועה בארה"ב ובארץ פתח שרווין והחל לתאר את ההיסטוריה של התנועה. לפתע הפסיק ואמר שהוא רוצה לדבר על החזון העתידי של התנועה, ללא כל הכנה הוא פנה אלי ואמר לי לפתוח את הדיון. כמעט ונותרתי ללא מילים, אך מיד התעשתתי ואמרתי את אשר על ליבי וכיצד יש להתקדם. בפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לאחר טקס ההסמכה. במפגש פרידה שערכנו עימו נתתי לו דיסק עם תמונות למזכרת מההסמכה ומהביקור והודיתי לו. לא תיארתי לעצמי שתהיה זו הפעם האחרונה שנפגש.י

יום שני, 4 ביוני 2007

שבועות חג הגיור - לשבועות התשס"ז

גיור חילוני – "עמך - עמי ואלהייך - אלהי" - מדוע נהוג לקרוא בחג השבועות את מגילת רות?י
על שאלה זו יש כמה תשובות: י
● חג השבועות הוא חג הקציר, כמו שכתוב בספר שמות כג " טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" הסיפור במגילת רות מתרחש בתקופת הקציר, כמו שמסופר בפתיחת מגילת רות (א 22): " וְהֵמָּה (רות ונעמי), בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים.." מרבית האירועים במגילה קורים בשדה או בגורן: רות מלקטת בשדה, בועז פוגש את רות בשדה, רות באה אל הגורן של בועז. וכך הרקע החקלאי של הסיפור במגילת רות הולם את האופי החקלאי של חג השבועות – חג הקציר .י
● חג השבועות הוא גם חג מתן תורה. בתקופת התלמוד, במהלך הקביעה של הלוח העברי, נקבע התאריך ו' בסיוון כזמן מתן תורה בשישה בחודש [סיוון] ניתנה תורה".: (תלמוד בבלי, מסכת יומא דף ד עמ' ב).מעמד קבלת התורה בהר סיני נחשב מעין גיור של בני ישראל, שעד לאותו מעמד היו עבדים, ובמעמד הר סיני קיבלו את התורה והתחייבו לקיים אותה: "נעשה ונשמע"(שמות פרק כד פס' 7(. מגילת רות מספרת על רות המואבייה, נוכרייה שהצטרפה לעם ישראל וקיבלה את ההתחייבות לעם ישראל ולאלוהי ישראל. ולכן נוהגים לקרוא את המגילה בחג השבועות – הוא חג מתן תורה.י
● הסבר אחר קשור לדוד המלך: על-פי המסורת, דוד המלך נולד ונפטר בחג השבועות. על-פי הסיפור במגילה, הייתה רות המואבייה סבתא רַבְּתָא של דוד המלך (דוד המלך היה הנין שלה), כפי שמפורט בפסוקים המסיימים את המגילה. ולכן ראוי ומתאים לקרוא בחג זה – הקשור להולדתו ולמותו של דוד המלך – את המגילה המספרת על מוצאו.י
מתוך מגילת רות פרק א': "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ."י
דומה,כי מעולם לא היה גיור יפה,קצר,אמיתי וממצה מזה של רות המואביה.היא רוצה להצטרף אל העם,נעמי "נציגת העם",מנסה להרתיע אותה,רות מתעקשת,ו...זהו!!! בל נשכח מי צמח משושלתם של רות ובועז : דוד המלך,לא פחות ולא יותר!
חג השבועות ,אם כן יכול להיחשב בנוסף לחג הקציר,חג הביכורים,חג מתן תורה,גם כ"חג הגיור".במסגרת כנס ההסמכה שלי לרב חילוני,בחג החנוכה התשס"ו,קיימנו פאנל מעניין בנושא "גיור חילוני",בהשתתפותם של שני ח"כים :יוסי ביילין (מר"צ),וישראל חסון (ישראל ביתנו),אחד ימין,ואחד משמאל,לטובת האיזון הקדוש... (אכן,קדושה גדולה היא,להביא ימין ושמאל למקום של היגיון ויהדות...).י
יוסי ביילין סיפר כי "התמעטות העם היהודי",היא אגדה עצובה,שמספרת איך האורתודוכסים ממעטים את העם היהודי, בדרישות הגיור הלא סבירות (בלשון המעטה) שלהם.יש הרבה בני זוג שנישאו ליהודים,רוצים ביהדות,רוצים להשתייך לקהילה יהודית,שאינם "נחשבים ליהודים".י
לי אין ספק,שיש לקבלם.יש מאות אלפים בארץ שאינם נחשבים ליהודים,ויש לקבלם.י
כיוון שאין זרם ביהדות המכיר בגיור זולתו,אין כל סיבה שלא נציע תהליך מסודר של גיור חילוני,ללא כפייה וללא סנקציה – בבחינת "מי שבא – ברוך הבא!!!" כל זרם ביהדות יגייר לו לזרם שלו,ודיינו בכך.י
במאמרם המצויין "חג מתן תורות" – (לחג השבועות) כותבים עמיתי, הרב גיא אורן והרב ציפי לוין בירון (שיש לי הכבוד להיות עמיתם): "חג השבועות נקרא חג מתן תורה, אך ראוי היה שיקרא חג מתן תורות, כי עם ישראל, מאז עלייתו על בימת ההיסטוריה, לא היה נאמן לתורה אחת ולסיפור אחד, אלא לכמה תורות וסיפורים שלעיתים השלימו ולעיתים סתרו באופן מהותי זה את זה, ואף על פי כן לכל הנרטיבים האלו קראו יהדות.י
זהו מקור כוחה העיקרי של תרבותנו, היותה פלורליסטית, מציגה דעות שונות ואף מנוגדות, ומאפשרת יצירה, פרשנות ושינוי בכל דור, לצד המשך ומסורת.י
עלינו כחילוניים לחדד את המסר הזה. כשם שחג שבועות היווה השראה עבור החלוצים לחיזוק אמונותיהם בדבר כיבוש האדמה והעבודה העברית, כך כיום חג שבועות צריך להוות השראה עבור חיזוק האמונות החילוניות, שבראשם התפיסה שהיהדות היא פלורליסטית. גם האיש החילוני חייב לפרש, לדרוש, ולהרגיש כי היהדות היא חלק מאורח חייו."י
לאחר למעלה מחמישים טקסי נישואין,של זוגות שחלקם "מסרבי רבנות" וחלקם "מסורבי רבנות",ולאחר שעברו חוויית לימוד בנושאי יהדות ובנושאי נישואין,דרך הטקס שבנו יחד איתי,אישרתי באוזניהם שהם ביצעו "גיור במעשה",או "גיור למעשה".הרי אין איש יכול לכפות עליהם להתגייר,או להינשא בטקס יהודי .הם בחרו בכך ,מרצונם החופשי!!! הרוב המכריע של הזוגות שאינם מתחתנים ברבנות האורתודוכסית,אינם מבצעים טקס יהודי כלשהו.בל נשכח את 80,000 המשפחות של "הידועים בציבור" שאינם מתחתנים כלל, וחיים במסגרת משפחתית לכל דבר, רק כדי שלא יצטרכו להתגרש (חלילה) ברבנות.י
לכן,מבחינתי,הם בצעו "גיור במעשה",החזק יותר מכל "גיור במילה",החזק יותר מכל "גיור בשקר" - האורתודוכסים מכריחים את המתגייר להתחייב שיקיים מצוות,ישמור כשרות וכו, מה שאינו מתכוון לבצע,ובפועל משקר, והם יודעים שהוא משקר!
בואו נקבל לעם היהודי , לזרם החילוני שלנו, את כל מי שחפץ בכך, באמצעות גיור במעשה,גיור בלימוד,גיור שלנו ובשבילנו,שלהם ובשבילם.י
ולסיום: שיהיה לכולכם חג מלא משמעות.חג מתן תורה - תורות,חג הביכורים,חג הקציר,חג הגיור, ו...חג מתן גבינה!י

יום שבת, 19 במאי 2007

?ירושלים שלי

הערב הוזמנתי לאירוע לכבוד יום ירושלים, אשר נערך ע"י בית הספר שבו לומד האחיין שלי, בית ספר שמוגדר כהומניסטי קהילתי. האירוע היה ארוך, ארוך מאוד אפילו. אולי אכתוב בהזדמנות על המופעים הארוכים שבהם כל הורה רוצה לראות את הילד/ה שלו/ה, אבל לאף אחד לא באמת אכפת מה הילדים האחרים עושים. כך יוצא שכל מי שמגיע/ה לאירוע כזה מגיע/ה בשביל ארבע דקות התהילה של הילד/ה, ומשתעמם/ת בשאר הזמן. אבל לא על זה רציתי לכתוב הפעם.י
מבחינת התכנים, האירוע עבר דרך שעריה של ירושלים, כשבכל שער ילדים קראו טקסטים שחוברו על ידי המורות, ובחלק מהמקרים היה ברור שאין שום סיכוי שהם מבינים מה שהם קוראים.
האירוע היה מאוד מושקע בקנה מידה בית ספרי, והיו בו בהחלט מאפיינים קהילתיים, כמו ריקוד של ילדים והורים, או שיר שצוות בית הספר שר.י
גם מבחינת התפאורה ניכרה השקעה בעיצוב, אם כי לא בכיוון הנכון לדעתי. למה אני מתכוונת? על הבמה הכינו תפאורה של הכותל המערבי, ועליו צלליות של שלוש דמויות גבריות בעלות חזות חרדית, ילד בעל חזות חרדית, וצללית של חייל. ומה המסר שעובר מזה לתלמידים? י
דימויים מְדַבְּרים. אנחנו חשופים לדימויים צורניים בכל מקום סביבנו. לא תמיד אנחנו עוצרים לחשוב מה משמעותם, אבל גם כאשר איננו מודעים לכך, אין ספק שהם מוטבעים עמוק בתוכנו.י
התפאורה המושקעת שהכינו המורות משקפת את הלך רוחן, והמסר עובר הלאה. ואיזה מסר עובר לתלמידים? שירושלים היא עיר דתית, הכותל הוא הסמל שלה, והוא שייך ליהודים דתיים. החייל נמצא שם כי הוא שומר על המקום שחשוב ליהודים הדתיים.י
אז יש לי משהו לחדש לכן, מורות יקרות: ירושלים היא בירת מדינת ישראל. היא שייכת לכ-ו-ל-נ-ו, לכולנו יש אחריות וזכות לקבוע את ההווה שלה ואת עתידה. וכך גם היהדות, או היהדויות- הן שלנו, של כולנו. זיקה לתרבות באה לידי ביטוי לא רק בהרגשת שייכות אליה, אלא גם בתחושה של אחריות ביחס להווה שלה ולהמשכיותה. מכיוון שתרבות נוצרת על ידי כל דור ודור, הרי שלכל אחת ואחד מאיתנו יש השפעה כלשהי על ההווה ועל העתיד של התרבות היהודית. אפשר לשאול כיצד נשפיע, אבל אסור לנו להניח את העיסוק בנושא רק לאחרים. מי שמוציא את עצמו מהמשחק פעם אחר פעם, שלא יתפלא כאשר לא ירצו לשתף אותו במשחקים הבאים.י
למה זה חשוב? למה אני נטפלת למורות, שבסך הכל רצו לעבור את הטקס בשלום? כי התפאורה הזו מבטאת את מחשבותיהן. בואו ניזכר במה שקרה בתקופה הזו לפני שנה. היו מאבקים מאוד קשים על קיומו או אי קיומו של מצעד הגאווה בירושלים. היו שהתרעמו על כך ש"דווקא בירושלים". איך זה קשור לנושא שלנו? קשור מאוד. כי אם רואים את ירושלים כעיר דתית בלבד, אז בוודאי שמארגני מצעד הגאווה נהגו באופן פרובוקטיבי כאשר רצו שהמצעד יצעד דווקא בירושלים, מקום שבו הוא עלול לפגוע ברגשותיהם של א/נשים דתיים. אבל למי שרואים את ירושלים לא רק כעיר דתית אלא כעיר הבירה של מדינת ישראל, הרי שברור מאוד שהמצעד היה חייב לצעוד בירושלים. כי איפה מתקיימות הפגנות? היכן נכון להביע מחאה של ממש? במקום שבו נמצאים מוסדות המדינה. הכותרת "עיר בירה" איננה רק כותרת של כבוד. זוהי כותרת שנושאת עימה אחריות וחובה. יש דברים שלא היינו עושים בעיר שהיא רק דתית, אבל חשוב לעשותם בעיר בירה.י
אז על איזו ירושלים אנחנו מדברים? מהי באמת ירושלים שלי? ולסיום אציע תרגיל: אילו צלליות הייתי אני שם/ה על רקע הכותל המערבי? י

יום שלישי, 1 במאי 2007

חגיגת השבת וחשיבות הרב החילוני

מה אתה עושה בשבת? זו השאלה ששואלים אותי חברים ובני משפחה לפני היציאה לחופשת סוף השבוע. לכאורה, לחילונים יש מבחר הצעות גדול להנאה בסוף השבוע, כפי שמציעה תרצה אתר בשירה "שבת בבוקר": "אפשר ללכת לירקון, לשוט שם בסירה / או לטייל עד סוף הרחוב ולשוב בחזרה/ אפשר לקטוף פרחים, כאלה שלא אסור/ ואפשר ללכת עד הגן ולראות שהוא סגור". י
אפשר לחשוב על אפשרויות נוספות ורבות כמו לבקר חברים ומשפחה, ללכת לבתי קפה ומסעדות, למוזיאון, לאטרקציות לילדים, או סתם לשבת בגינה ולקרוא עיתון, והיד עוד נטויה לרשימה מגוונת של אפשרויות.י
אולם, למרות ההיצע הרחב והמגוון הקיים, חשים חילונים רבים כי חסר להם משהו. מה יכול להיות חסר על אף שפע רחב של אפשרויות ופעילויות ומהו המענה לצורך זה?י
השבת הוא היום היחידי בשבוע שלקראתו אנו מברכים בברכה מיוחדת- שבת שלום. המילה שלום מבטאת שלמות ומנוחה, סגירת מעגל של השבוע, זמן להעצמת הנפש בחוויה גופנית ורוחנית. זה הרעיון שמאחורי הברכה.י
אך נכון להיום, החברה החילונית בוחרת להגיד שלום לשבת ולהופכה לעוד יום של קניות, אוכל או מפגש חברתי, כמו גם שאר החגים היהודיים האחרים על רצף לוח השנה, בהם החילוני אינו מוצא את עצמו כחלק מהחגיגה של תרבותו ומתמקד בעיקר בתכנים של אוכל וחגיגה ואין הבדל מהותי בין החגיגות למעט סוג האוכל. י
לעיתים זה מספק. עצם המפגש החברתי והאוכל הטעים הוא הנאה בפני עצמה היוצאת משגרת היום יום. הרי לא כל יום אנו נפגשים עם חברים או עם כל המשפחה ומתכנסים לארוחת או טיול מהנים. י
אולם, חילונים רבים מרגישים כי החגיגה אינה שלמה, הם אוהבים את תרבותם, את הערך הסוציאלי המכונן את השבת, את האווירה המיוחדת של צוהרי יום שישי והמעבר הנעים משגרת השבוע לפינוק המנוחה והרוגע בכניסת השבת, אוהבים את השקט של שבת בבוקר, אך לעיתים מרגישים מחסור בידע ובמיומנות ליישום ותרגום תחושות אלו לפעילות משמעותית שתעצים את הנפש, שהיא היא מטרת השבת והחג. י
הם רוצים תחליף לבית הכנסת, אך אינם יודעים מהו וכיצד לעשותו, וחשים גם כי אין עם מי לקיים פעילויות אלו. הקושי נובע מכך שהחברה החילונית אינה חיה במסגרת קהילתית, אלא בתאים משפחתיים, למעט ישובים קטנים או קיבוצים שבחלקם קיימת תחושת קהילתיות. י
כיום יש צמא של חילונים להצטרף לקהילות ולפגוש אנשים מעניינים, אשר מאמינים באמונות משותפות, ויש ביניהם שפה משותפת הגורמת להנאה בלהיות ביחד. לכן, האתגר הגדול ביותר של החברה החילונית הוא לחזור למסגרות קהילתיות, אשר בהם כל פרט יחוש כי אישיותו מועצמת. בעבר, הפכו החילונים את רעיון בית הכנסת והקימו את בית העם. המטרה הייתה למצוא תחליף הולם לקהילתיות שקיימת בבית הכנסת אך עם תכנים מהעולם החילוני. באותם ישובים וקיבוצים קטנים ניתן לשחזר רעיון זה ולהתאסף במקומות הללו, אולם היכן יתכנסו החילונים בערים הגדולות ומה יהיה תוכן התכנסויות אלו? י
הצעה אחת היא להיפגש בבתי קפה ולערוך שם התכנסויות קהילתיות וקבלות שבת. לפני מספר חודשים קיימתי יחד עם מספר חברים קבלות שבת בבית הקפה "ארומה" במושבה הגרמנית בירושלים. ההצלחה הייתה גדולה ואנשים נהנו מערב שישי מיוחד, עם שירה בציבור, קטעי קריאה המאפשרים לכל אחד למצוא את עצמו בתוך פרשת השבוע, הדלקת נרות וברכה על היין והלחם, ואווירה ייחודית שיוצרת תחושה טובה של כניסת השבת. י
הפעילות הקהילתית יכולה להתקיים גם במקומות אחרים כמובן, כמו יציאה יחדיו לטיולים בשבת, חגיגת בני מצווה לילדי הקהילה, התכנסות ללימוד ועיון של מבוגרים במוצאי שבת בבתי אחד מחברי הקהילה וכדומה. י
אך כיצד מתחילים? איך מכינים קבלת שבת? איך עורכים טקס בר מצווה חילוני? כיצד מכינים שיעור למבוגרים? ובמילים אחרות- מי יכול להוביל את הקהילה? י
התשובה "לא בשמיים היא", אלא באדם שיש לו היכולת והפנאי לארגן פעילויות אלו, ולאדם זה יש תפקיד הדומה לרב בקהילה אורתודוכסית. כשם שרב הוא הרוח החיה בבית הכנסת והאדם האמון על התכנים, כשם שהרב הוא עורך הטקסים של הקהילה, כך גם צריך לפעול האדם שיוביל את הקהילה החילונית ויפעל על פי האמונות שבהם מאמינים חברי הקהילה החילוניים. לאדם זה קוראים- הרב החילוני. י
תפקיד הרב החילוני הוא לספק את הכלים לקהילתו כדי לגרום לחוויה רוחנית והנאה משבת וחג.
הרב החילוני הוא הדמות המתאימה לחילונים, משום שמחד, הוא מבצע את עבודת הרב, כלומר מהווה תומך רוחני ברגעי קדושה וחגיגה כמו בשבת, חגים, ימי זיכרון אחרים על רצף השנה, וטקסי חיים, ומאידך, הוא שונה במסרים שלו מהרב האורתודוכסי משום שהוא מדבר ומאמין באותם אמונות של חברי הקהילה החילונית. י על החילונים מוטלת האחריות להעניק משמעות לשבת ולמועדים אחרים על רצף השנה, מעבר לחגיגה של כיף ואוכל, שהיא לעצמה חשובה ביותר. הרב החילוני יכול לעזור לאותם אנשים שמעונינים במסגרת הקהילה בזכות הידע והיכולת שלו להוביל ולגרום לחברי הקהילה לחוש משמעות במועדים השונים ובכך ליהנות מהמפגשים, דבר שיוביל למילוי הצרכים שכיום חסרים לאנשים בחברה החילונית. י

יום ראשון, 29 באפריל 2007

אמונה דתית וחילונית

כיצד ייתכן דו קיום של אמונות דתיות ואתיאיסטיות באותה אישיות?. אנו מתפלאים לעיתים קרובות כיצד אנשים "חילוניים" לחלוטין מביעים אמונות דתיות, ועוסקים בפולחנים שלאדם הרציונאלי נראים ריקים מתוכן. כיצד אם כן יכולים לדור באותו הגוף רעיונות כה סותרים כמו רצון חופשי, יכולת בחירה והיגיון רציונאלי אל מול אמונה באל, השגחה אלוהית, גורל וכדומה? לאמונה הגדרות רבות הנה כמה דוגמאות: אמונה : "התוכן הקוגנטיבי שאותו אנו מחשיבים כאמת", זוהי אמת שאנשים מחשיבים כמוחלטת, למשל, "יש אלוהים", או "השמש תזרח מחר". דבר שקרוב להכרה או שכנוע "אמונה בלתי מעורערת במשהו ללא צורך בהוכחה או עדות". הגדרה אחרת של השימוש במילה אמונה היא "רעיון כללי שאנו משיתים עליו בטחון מסוים". למשל, כאשר אנו אומרים משפט כמו: " אני מאמין שיש לנו פרטנר לשלום", או "אני מאמין שהאוטובוס יגיע ב 5 הדקות הקרובות". אמונה מסוג אחר היא אמון שמוגדר כ"בטחון מלא באדם או בתוכנית". סוג אחר של הגדרות נוגעות לאמונה כפילוסופיה, שיטת מחשבה, דוקטרינה, או "איסם": "אמונה או מערכת אמונות שיש להם מעמד סמכותי בקרב קבוצה או אסכולה" ואז מדובר בכל התורות המדיניות, והפילוסופיות כמו קומוניזם, פשיזם, פוזיטיביזם, אידיאליזם, וכדומה. ישנה האמונה הדתית: "קבלה כאמת כי יש כוח או כוחות על טבעיים השולטים בגורל האנושי". ישנה גם האמונה או הידיעה המדעית שהיא "התייחסות לפיסת מידע כנכונה, או תואמת למציאות כפי שעשוי להוכיח או להפריך הניסיון" והאמונה האתיאיסטית שהיא "אמונה באי קיום האל, בין אם מתוך בחירה ובין אם מתוך חוסר היכולת לקבל את הכתוב בכתבי הקודש הדתיים" לאמונה האתיאיסטית שתי רמות הראשונה היא אתיאיזם חלש הגורס ספקנות בקיום האל וחוסר אמונה בקיומו, ואילו אתיאיזם חזק מאמין בצורה מפורשת שאין אלוהים
הטענה שלי היא כי אין סתירה בין אמונות דתיות ואמונות אתיאיסטיות, משום שאמונה אינה רק דבר המוכתב על ידי ההיגיון לבדו, אלא מושפע בעיקר מרצונות ותשוקות הקיימים באדם. לעיתים גם לידיעה המדעית אנחנו מייחסים מעמד של הכרה או שכנוע שאינו זקוק להוכחה, לכן אתייחס כאן לאמונה בהגדרתה הראשונית, כלומר אמונה היא הכרה באמת.י
הנימוק העיקרי לכך שאמונה היא דבר לא רציונאלי מעיקרו הוא הפסיכולוגיה האנושית . האמונות שלנו לא נקבעות אל מול עובדות ואין להיגיון תפקיד בלעדי בעיצובם. למשל, קחו את ניסיון הוכחת האלוהים הרציונאלי של פסקאל. הוא מנסה לכפות עלינו אמונה באלוהים וקבלת הנצרות בהנחה שענייניי האמת והאמונה הם כמו הימור או משחק מזל, כלומר בכפיית ההיגיון. אפשרויות המשחק הן להאמין או לא להאמין, ותוצאת ההימור תיוודע ביום הדין. במידה ובחרת להאמין באלוהים הרי שאם הוא קיים זכית בגן עדן ובברכה. במידה והוא אינו קיים, לא הפסדת ולא הרווחת כלום. אבל, במידה ובחרת שלא להאמין, הרי שאתה מסתכן בהפסד טוטאלי.י
מהצד האחר, גם הניסיון לבסס את האמונה על הידיעה האובייקטיבית, כלומר האובססיה המדעית לבסס את האמונה על הוכחות ועדויות עובדתיות אינה טובה ואינה מספקת. השאלה הנשאלת היא מתי יש לנו עדויות מספקות להוכחת אמונה?, מתי ניתן לומר שהיא תואמת מציאות? מי קובע את זה?י
אחת התשובות לכך היא מעמד האמונה אצל בעלי הסמכות. יוקרה ופופולאריות של דעה והחזקתה על ידי דמויות שאנו מחשיבים כבעלות סמכות, הופכות אותה לאמונה ולאמת. תשובה נוספת יכולה להיות נורמות חברתיות המשפיעות עלינו לקבל אמונות כאמיתות. כמובן שדברים אלה אינם קשורים בהכרח לאמונה ומעמדה האמת שלה.י
האמונה האתיאיסטית כי אין אלוהים, הנובעת מבחירה, אם כן היא אשליה בלבד, באותה מידה כמו האמונה הדתית כי אין אלוהים.י
מכאן שאמונותינו נקבעות בבסיס על ידי רצונות, תשוקות, פחדים, תקוות, חששות, אשליות ועוד. גם החלטותינו נקבעות באופן לא רציונאלי אם נאמר את זה בצורה אחרת יש לאדם נטייה טבעית ורצון אנושי להאמין. האמונה מסדרת את העולם האנושי ומאפשרת לו לחיות בתנאי אי וודאות שהולכים וגוברים בחברה האנושית. אנחנו זקוקים לאמיתות.
אין תימה אם כך שאמונות דתיות ואתיאיסטיות יכולות לדור בכפיפה אחת באותה אישיות.י
המסקנה העיקרית מכך שאמונותינו מושפעות בעיקר מדחפים, תשוקות ורצונות היא שעלינו לבסס יותר את קבלת ההחלטות ודרך החשיבה על מימדים אלה.י