הערב הוזמנתי לאירוע לכבוד יום ירושלים, אשר נערך ע"י בית הספר שבו לומד האחיין שלי, בית ספר שמוגדר כהומניסטי קהילתי. האירוע היה ארוך, ארוך מאוד אפילו. אולי אכתוב בהזדמנות על המופעים הארוכים שבהם כל הורה רוצה לראות את הילד/ה שלו/ה, אבל לאף אחד לא באמת אכפת מה הילדים האחרים עושים. כך יוצא שכל מי שמגיע/ה לאירוע כזה מגיע/ה בשביל ארבע דקות התהילה של הילד/ה, ומשתעמם/ת בשאר הזמן. אבל לא על זה רציתי לכתוב הפעם.ימבחינת התכנים, האירוע עבר דרך שעריה של ירושלים, כשבכל שער ילדים קראו טקסטים שחוברו על ידי המורות, ובחלק מהמקרים היה ברור שאין שום סיכוי שהם מבינים מה שהם קוראים.
האירוע היה מאוד מושקע בקנה מידה בית ספרי, והיו בו בהחלט מאפיינים קהילתיים, כמו ריקוד של ילדים והורים, או שיר שצוות בית הספר שר.י
גם מבחינת התפאורה ניכרה השקעה בעיצוב, אם כי לא בכיוון הנכון לדעתי. למה אני מתכוונת? על הבמה הכינו תפאורה של הכותל המערבי, ועליו צלליות של שלוש דמויות גבריות בעלות חזות חרדית, ילד בעל חזות חרדית, וצללית של חייל. ומה המסר שעובר מזה לתלמידים? י
דימויים מְדַבְּרים. אנחנו חשופים לדימויים צורניים בכל מקום סביבנו. לא תמיד אנחנו עוצרים לחשוב מה משמעותם, אבל גם כאשר איננו מודעים לכך, אין ספק שהם מוטבעים עמוק בתוכנו.י
התפאורה המושקעת שהכינו המורות משקפת את הלך רוחן, והמסר עובר הלאה. ואיזה מסר עובר לתלמידים? שירושלים היא עיר דתית, הכותל הוא הסמל שלה, והוא שייך ליהודים דתיים. החייל נמצא שם כי הוא שומר על המקום שחשוב ליהודים הדתיים.י
אז יש לי משהו לחדש לכן, מורות יקרות: ירושלים היא בירת מדינת ישראל. היא שייכת לכ-ו-ל-נ-ו, לכולנו יש אחריות וזכות לקבוע את ההווה שלה ואת עתידה. וכך גם היהדות, או היהדויות- הן שלנו, של כולנו. זיקה לתרבות באה לידי ביטוי לא רק בהרגשת שייכות אליה, אלא גם בתחושה של אחריות ביחס להווה שלה ולהמשכיותה. מכיוון שתרבות נוצרת על ידי כל דור ודור, הרי שלכל אחת ואחד מאיתנו יש השפעה כלשהי על ההווה ועל העתיד של התרבות היהודית. אפשר לשאול כיצד נשפיע, אבל אסור לנו להניח את העיסוק בנושא רק לאחרים. מי שמוציא את עצמו מהמשחק פעם אחר פעם, שלא יתפלא כאשר לא ירצו לשתף אותו במשחקים הבאים.י
למה זה חשוב? למה אני נטפלת למורות, שבסך הכל רצו לעבור את הטקס בשלום? כי התפאורה הזו מבטאת את מחשבותיהן. בואו ניזכר במה שקרה בתקופה הזו לפני שנה. היו מאבקים מאוד קשים על קיומו או אי קיומו של מצעד הגאווה בירושלים. היו שהתרעמו על כך ש"דווקא בירושלים". איך זה קשור לנושא שלנו? קשור מאוד. כי אם רואים את ירושלים כעיר דתית בלבד, אז בוודאי שמארגני מצעד הגאווה נהגו באופן פרובוקטיבי כאשר רצו שהמצעד יצעד דווקא בירושלים, מקום שבו הוא עלול לפגוע ברגשותיהם של א/נשים דתיים. אבל למי שרואים את ירושלים לא רק כעיר דתית אלא כעיר הבירה של מדינת ישראל, הרי שברור מאוד שהמצעד היה חייב לצעוד בירושלים. כי איפה מתקיימות הפגנות? היכן נכון להביע מחאה של ממש? במקום שבו נמצאים מוסדות המדינה. הכותרת "עיר בירה" איננה רק כותרת של כבוד. זוהי כותרת שנושאת עימה אחריות וחובה. יש דברים שלא היינו עושים בעיר שהיא רק דתית, אבל חשוב לעשותם בעיר בירה.י
אז על איזו ירושלים אנחנו מדברים? מהי באמת ירושלים שלי? ולסיום אציע תרגיל: אילו צלליות הייתי אני שם/ה על רקע הכותל המערבי? י
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה