הרגע שבו פורחת הנשמה

בב' בתשרי, היום השני של השנה החדשה, סבא של חוה נפטר. סבא יצחק היה איש מיוחד. בגיל 91 סבא יצחק היה צועד חמישה ק"מ בכל יום, ומדבר על ענייני היום עם החבר'ה בטיילת של בת ים, שרובם היו צעירים ממנו, מכיוון שבני ובנות גילו כבר נפטרו. הוא הכיר אותם לפי קולם, מאחר שבשנים האחרונות איבד את מאור עיניו, ולמד להסתדר בעזרת חושיו האחרים.י

כחודשיים לפני מותו התגלתה אצל סבא יצחק מחלת הסרטן בשלב מתקדם, ששלח גרורות לאיזורים רבים בגופו. בקשתו היתה שלא ינסו להאריך את חייו, אלא שיניחו לו למות עם סבל מועט ככל האפשר.י
ההידרדרות היתה מהירה. תוך שבועות ספורים הפך האיש החיוני הזה לאדם סובל, כאוב ותלוי בזולת בכל דבר. כשהוא הגיע לבית החולים כבר היה ברור שהסוף קרוב.י
למרבה המזל, בשתי היממות האחרונות לחייו שהה סבא יצחק בהוספיס בתל השומר. נכון שאין אדם יודע את שעת מותו, וגם לא את הדרך שיהיה עליו לעבור, אולם כאשר רואים שהשעה קרבה, ניתן להקל מעט על סבלו. הכמעט-יומיים האלה בהוספיס היו הדבר הנכון. בבית החולים, שבו היה מאושפז מספר ימים לפני כן, מצא הצוות לנכון לערוך לו בדיקות שונות, כמו צילומים ובדיקות דם, למרות שהתועלת בהן היתה אפסית והדבר גרם לו סבל רב. ההגעה משם להוספיס לוותה באנחת רווחה מצד המשפחה. אני בטוחה שאילו היה סבא יצחק יכול לומר משהו באותו שלב, גם הוא היה מברך על כך. הקושי לראות אדם יקר סובל, כשאין ביכולתם של אוהביו לסייע לו, קשה מנשוא.לומדים לזהות את העווית בפניו, שמלמדת שהוא סובל וכאוב, אף כי אינו מסוגל לומר זאת במילים. קשה לעמוד בחוסר אונים מול סבל עצום שכזה.י

אני רוצה לומר כמה מילים טובות על ההוספיס בתל השומר, ועל רעיון ההוספיס בכלל. א/נשים מגיעים להוספיס כדי למות. הם שם כדי שיוכלו להיפרד מהעולם הכי טוב שאפשר, בהתחשב בנסיבות. זה מקום מתאים לסיים בו את החיים, אשר מסתיימים בסבל. חשיבה מערבית מנסה להאריך את החיים כמה שניתן, גם כאשר הדבר בא על חשבון הרצון והכבוד של החולה. לכן בבית החולים ימשיכו לערוך לו בדיקות, מבלי להבין שהסבל שהן גורמות עולה על התועלת שלדעתם יש בהן. בהוספיס, לעומת זאת, רואים את האדם כאדם, גם כאשר הוא שוכב במיטה, לעיתים ללא הכרה או בהכרה מעורפלת, ולא מנסים להאריך את חייו, אלא מאפשרים לו להיפרד מן העולם בכמה שפחות סבל. גם את המשפחה רואים כאנשים שאוהבים את החולה, ומאפשרים למשפחה להיות לצידו. והצוות- כמה תעצומות נפש צריך כדי לעבוד במקום שבו מלווים אנשים אל מותם! כמה חמלה צריכה להיות במי שבוחר/ת לעבוד שם!י

חוה ואני היינו עם סבא יצחק בלילה שבסופו הוא נפטר. קראנו לו, שרנו, התפללנו. ידענו שזה עניין של שעות. ראינו את הקושי שלו לנשום. אני בטוחה שהוא הרגיש שהנכדה שלו איתו, גם אם לא היה מסוגל לבטא זאת. ראינו את הנשימה האחרונה, שאחריה שקט. וידענו.י
יש משהו קדוש ברגע שבו הנשימה נעצרת והנשמה נפרדת. אולי כך מרגישים גם בלידה. אני מרגישה בת מזל שזכיתי לחוות רגע זה.י

צוות ההוספיס היה רגיש ולא האיץ בנו. התקשרנו לכל המשפחה, כולם באו להיפרד מסבא יצחק, וישבנו שם עוד כמה שעות.י

השנה החדשה נפתחה בפרידה מאדם אהוב, לצד הרגשת רווחה על הסבל שנגמר, והכרת תודה על כך שזה נגמר שם.י